רוקנ'רול בהיכל…

מופע להקת סוויד בהיכל מנורה מבטחים ביד אליהו, המופע שאהבתי, למה ומדוע, מספר יובל אראל.

בדרך כלל אני תוהה על קנקנן של להקות המגיעות מחו"ל כמה ימים לפני המופע המתוכנן בתל אביב, להאזין, להכיר, להבין, אמש הגעתי ללא ידע והכרות מוקדמת, אודה ולא אבוש, מלבד שם ההרכב, הכל היה חדש לי, לא הכרתי ולו שיר אחד, ואם כבר צליל מסוים לא היה זר לי, עד לאותו רגע לא ידעתי כלל שהוא קשור להרכב הבריטי הזה שחזר לפעול כמו עוף החול האמריקאי באגדות.

ברט אנדרסון סולן להקת סוויד                                                      צילום: יובל אראל

לבטח כל הקוראים כאן מכירים את הסיפור על להקת סוויד שפעלה בשנות התשעים של המאה שעברה כחלק מגל להקות הבריטפופ הבריטיות שצצו וצמחו בכל פינה וקרן רחוב, הותירה להיטים רבים ונמוגה מהעולם עם כניסתו של המילניום החדש, לבטח כל הקוראים, או אולי חלק נכבד מהם יודעים שבשנת 2010, בעקבות מופע צדקה אליו הוזמן ברט אנדרסון, הסולן ויוצר השירים של סוויד, עם שירי ההרכב, הוא החליט להקים את הלהקה בחזרה מתוך האפר, לא ממש בהרכב המקורי, אולם בעקבות מופע הצדקה הם יצאו לסבב הופעות והחיו מחדש את אלבומיהם בגרסאות מחודשות ומשודרגות ובהמשך אף הוציאו אלבום חדש בשנת 2013 והם אפילו עובדים במלא המרץ על האלבום הבא, הם כבר הספיקו להגיע להופעות בארץ בארבע הזדמנויות.

אמש, החל משעות הערב המוקדמות יחסית החלו לזרום אל היכל הספורט ביד אליהו, זה המאכלס בדרך כלל משחקי כדורסל, וכעת מתהדר בשם "מנורה מבטחים" הממנת את החזקתו, המוני מעריצים שאת קבלת הפנים לכבודם הגישו חברי להקת סיאם, המושתת בעיקר על הדר גולדמן וג'ף שפירו, סוג של זכרון עמום משנות השמונים הגותיות של המאה שעברה כהוויה בסצנה של מועדון פינגוין המיתולוגי של עדי מילשטיין, אלא, שהתזמון, התנועה באולם של הקהל הנכנס ומחפש את מקומו שזה סיפור אחר, הפכה את המופע הקצרצר שכלל בקושי חמישה שירים די מקוצרים וקצוצים עם הרבה תנועות סידור כלים ובמה מיותרות למעין מוזיקת מעליות ללובשי החולצות השחורות (האופנה שנולדה אז במאה שעברה והפכה לחלק מתרבות הרוק עד היום…).

קצת אחרי השעה עשר החל הסיפור האמיתי, ההיכל ביד אליהו היה מפוצץ, כמעט כל כסא ביציעים, באולם ובמיוחד באורקסטרא היה תפוס בעוד אנשים רבים פשוט מתהלכים במעברים, החבורה הבריטית המתחדשת עלתה לבמה והציגה לקהל שואו רוקנ'רול לפנים ולבטן שהרים את ישבני כולם מהמושבים (כי רבאק, מי עורך מופע רוק בישיבה?..), הקטע הזה, ההתנגשות הרעיונית בין כסאות לרוקנ'רול החזיק מים בדיוק שלושה שירים עד שמערך האבטחה הבין שכך לא בונים חומה והמחסומים, אשכרה גדרות, שהוצבו במעברים כדי למנוע זליגת קהל קדימה, הוסרו וההמון שהספיק זלג במהירות קדימה והצטרף אל אותם ברי מזל רוכשי הכרטיסים היקרים יותר שכבר מזמן קמו ממושביהם ונצמדו לבמה המוגבהת.

אנדרסון מלהקת סוויד בתל אביב                                                    צילום יובל אראל

וזה כל הסוד במופע, הגרעין שבו, ברט אנדרסון, הסולן חיוור העור ועדין הפנים, רזה כמו נער במכנסי סקיני וחולצת כפתורים אפורה, חי את הקהל, לא היה שיר אחד במהלך המופע (טוב, אולי שניים) שבמהלכן הוא לא רכן (הוא כן!!!) לעבר הקהל, או פשוט קפץ מעל מארזי רמקולי הבס הענקים שנצבו מתחת לבמה ומספר פעמים פשוט זינק וירד אל הרחבה בתוך הקהל הצובא עליו באהבה והרבה סמארטפונים, חלקם עם מוטות סלפי וחלקם רועדים בידיים מהעומס והלחץ.

זה, החיבור בין הזמר והקהל כיחידה אחת חמה לוהטת שרה ומנופפת בידיים, נוגעת כן נוגעת האחד בשני, ברט אוחז ידיים, כל הזמן, הוא שר לקרובים אליו לתוך הפנים, במלא העוצמה, כאילו והיו כעת באחד ממועדוני השוליים התל אביבים דוגמת הצימר, קורו או אפילו לבונטין7 ולא בארנה ענקית.

כך, אני אוהב את הרוקנ'רול שלי, בלי לדעת, בלי להכיר, בלי להבין בשירים, בלי להתחכם, פשוט לחיות את ההתרגשות האדירה הזו, בתוך הקהל, הגוש הענקי הזה שחי נושם פועם ורוטט במלא הזיעה, האהבה והקצב, שותה בצמא את השירים, הזמר והאווירה העוצמתית הזו.

ליין אפ (מתוך הנייר שהחזקתי בכיס..): Europe Playground, She, Snowblind, Starts And Ends, Trash, Animal Nitrate, We Are  The Pigs, Sabotage, Can't Give Her, Everything Will Flow, Drowners, Filmstar, Heroine, Living Dead, Wild Ones, So Young, Metal Mickey, Beautiful Ones,. הדרן : Fashion, Can't Get Enough